המסע שלי בין הישנות להשתנות

כמלווה רגשית, אני מוצאת את עצמי במסע מתמיד עם צלילים ושקט, מסע שמלמד אותי רבות על הישנות, השתנות, ועל רגישויות כמו היפראקוזיס ומיזופוניה.

זהו "הריקוד העדין שבלב" בין העולם החיצוני שלי לזה הפנימי.

בעבודתי, אני פוגשת לא מעט מטופלים ומטופלות שמתמודדים בעצמם עם רגישות גבוהה לצלילים, מה שמעמיק עוד יותר את ההבנה שלי בנושא.

הישנות היא מושג שפגשתי לאורך חיי המקצועיים והאישיים. היא מתייחסת לחזרה של דברים, לילה ויום, עונות שנה, גאות ושפל, או דפוסים מסוימים שצצים מחדש למרות שכבר ממש נדמה היה לי שהצלחתי להכחידם כליל.

אבל דווקא בתוך אותה הישנות טמונה הזדמנות עצומה להשתנות, היכולת שלי לבחור בדרך אחרת, ללמוד ולצמוח טמונה בהזדמנויות שמעניקה לי ההישנות.

הצלילים שמשנים אותי ואת עולמי

הקשר שלי עם צלילים הוא דוגמה חיה לדינמיקה הזו. ישנן תקופות בהן אני חווה הישנות של אי שקט פנימי, מעין "רעש" שלא מאפשר לי להיות בשקט מוחלט. בתקופות אלו, אני מוצאת את עצמי תדיר עם אוזניות ש"מזריקות" לאוזניי צליל או "רעש" חיצוני כלשהו, המשמש עבורי כמעין מגן שמרגיע את המהומה שבתוכי. הצליל החיצוני הופך אז לכלי ויסות, עוזר לי להתמודד עם השקט שנתפס כמאיים. זוהי השתנות בתפיסת השקט והרעש, מה שמקובל כמרגיע הופך לגורם מאיים, וההפך.

מנגד, ישנן תקופות אחרות שבהן אני חווה הישנות של רגישות לצלילים חיצוניים, בדומה לחוויה של מי שסובל מהיפראקוזיס (רגישות לעוצמת קול) או מיזופוניה (תגובה קיצונית לצלילים ספציפיים וחוזרניים). ברגעים כאלה, דווקא השקט הוא מה שאני זקוקה לו נואשות כדי להגן על המערכת העצבית שלי מפני גירוי יתר. ההשתנות הזו בצרכים שלי, בין צורך ברעש לצורך בשקט, משקפת את הגמישות הרגשית נפשית שלי ואת הדרכים שבהן אני מתאימה את עצמי למצביי הפנימיים.

המסע האישי הזה של הישנות והשתנות מלמד אותי רבות. הוא מדגיש לי עד כמה הקשר שלנו עם "רעש" (צלילים) ושקט הוא סובייקטיבי ודינמי. הוא מחזק את האמפתיה שלי למטופלים/ות שמתמודדים/ות עם רגישויות שמיעתיות, ומאפשר לי להבין טוב יותר את המורכבות של החוויה בה הם מצויים/ות. הוא הופך אותי לכזו שיכולה להזדהות, להבין, ולכוון אחרים למצוא את האיזון הנכון עבורם בעולם רווי צלילים.

אני מאמינה שההבנה של הריקוד הזה בין הישנות להשתנות, גם בהקשר של צליל ורגישות, היא מפתח קסם לצמיחה אישית ומקצועית.